שחל, חגית (0001)

Shahal, Hagit

חגית שחל למדה אמנות באקדמיה החופשית בהאג, הולנד, בין השנים 1972-1969. בתחילה התמקדה בציור ורישום דיוקנאות ודיוקנאות עצמיים, בטכניקות שונות ובחומרי עבודה מגוונים: רישום, צבעי שמן, פסטל, מים וצבעים תעשייתיים. בין 1991-1989 עבדה כמאיירת עבור רשת הטלוויזיה ABC News ועבור בתי המשפט; בשנים 1996-1991 עבדה כמאיירת עבור ערוץ 2 בטלוויזיה הישראלית; בשנים 2000-1992 עבדה כמאיירת עבור העיתון ידיעות אחרונות ובמסגרת זו איירה את עמודי השער של המוסף לשבת ודיוקנאות שונים כגון דן בן-אמוץ, חנוך לוין, אריה דרעי, אהוד ברק, דוד לוי, בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, חיים רמון, לצד דמויותיהם של פוליטיקאים מהזירה עולמית כמו ביל קלינטון, נאסראללה, מילושוביץ', המלך חוסיין ועוד. מאז 1975 ועד היום הציגה בתערוכות יחיד רבות וקבוצתיות בגלריות שונות בארץ ובעולם. עבודותיה נמצאות באוספים הבאים: מוזיאון ישראל, ירושלים; מוזיאון לאומי של סלובקיה, ברטיסלבה; בנק דיסקונט; יוסי חכמי, תל-אביב, דויד לואיס, מלון רויאל ביץ', אילת; דני רהב, סביון.
בשנים האחרונות, לאחר שהחלה לעסוק באמצעי רישום שונים ובטכניקות שונות של תחריט והדפס, גילתה כי טכניקות אלו מרתקות אותה, או כדבריה - "שואבות" אותה, ולכן בתערוכות האחרונות היא מציגה בעיקר עבודות על נייר. שחל היא אמנית הדפס מעולה ורשמת רגישה ומיומנת ומתמקדת בעיקר בדמות הנשית, על היבטיה השונים. הדבר ניכר בתערוכותיה האחרונות: "נדוניה", גלריה שטרן, 2010; "מבעד ליופי", בית האמנים תל-אביב, 2010; "Double Trouble", גלריה אפרטארט תל אביב, 2011; "גרייס קלי מרחוב אוליפנט", 2015 ו"קריפ", קיר אמן במקום לאמנות, תל-אביב, 2015. הדמויות הנשיות ששחל מציירת או רושמת מהוות מעין דיוקן פסיכולוגי שלה, גם אם אינן מתארות באופן מימטי של פניה. הן חלק מהפרסונות שלהן היא מתחפשת, בין אם זו גרייס קלי או בין אם זו אישה פתיינית.
דמות האישה הפתיינית מופיעה למשל בסדרת חיתוכי לינוליאום Double Trouble, שבה הציגה נשים בתנוחות שונות שכולן מבוססות על תנוחות "נשיות" פתייניות כאשר רוב הדימויים מזכירים קטלוגים של אביזרי מין או צילומים פורנוגרפיים, בהם הנשים לבושות בפרטי לבוש מיני ופתייני, כדוגמת נעלי סטילטו, מגפי עור, מחוכים, גרבי רשת וחלקי לבוש המזכירים אביזרי מין סאדו-מאזו. פרטי הלבוש אינם רק מפתים, אלא יוצרים תחושה של אלימות, לא רק כלפי הגבר אלא גם כלפי האישה, כי הבגדים והאביזרים לוחצים וכובלים אותה, מגבילים את תנועתה, ובוודאי מכאיבים לה. האלימות מתבטאת גם בטכניקה עצמה של חיתוך הלינוליאום, שדורשת חיתוך חד והפעלת כוח של האמנית, שגם נחתכה בתהליך העבודה. נעלי הסטילטו הם פריטים שמרבים להופיע ביצירתה של שחל. הן מהוות ציוד הכרחי לכל אישה פתיינית שמשלבת בדמותה את המשיכה המינית של הפאם פאטאל ואת הסאדיזם-מזוכיזם והפחד מסירוס שכרוכים אף הם בדמותה. הן אינן רק פטיש גברי אלא גם נשי; התמכרותן של נשים לנעלים היא מוכרת וידועה.
לעומת דמות האישה הפתיינית, בתערוכה "גרייס קלי" עסקה שחל בדמויות ובדימויים הקשורים לילדותה: "המורה אביגיל"; "להיות הבת של..."; "דיוקן אבי" ו"מאהבים נמוגים". ההדפסים עשויים בטכניקות של תחריט יבש, מונוטייפ, מונופרינט, אקווטינטת סבון ותצריבים, בגוונים של שחורים, אפורים ולבנים, חלקם עם טקסטורות שונות ברקע. בין לבין נכנסים גם הדפסים, ולעתים אקוורלים של בגדים ואביזרים נשיים, המשלימים את נושא הדמות הנשית. "להיות הבת של..." היא סידרה של דמויות נשים שונות שהיוו עבור שחל "אימהות רוחניות" ומקור השראה, כל אחת מהן חלוצה בדרכה: קוקו שאנל, המלכה פאביולה, סימון דה בובאר, פרידה קאלו, אנני לייבוביץ. אלה דמויות שהכירה בילדותה מצפיה בקולנוע ובמגזינים. לתוך הסדרה שחל "מגניבה" את עצמה בתחריט "להיות הבת של עצמי", אלא שמול הנשים הגאות והייצוגיות דמותה של שחל שפופה ומכונסת לתוך עצמה, פניה וחזה מוסתרים על ידי שיער ראשה, ורק עין אחת מציצה, אך היא אינה פקוחה אלא מושפלת מטה. ניתן לומר שאם הדמויות השונות של "האימהות הרוחניות" מייצגות את מה ששחל הייתה רוצה להיות, מעין "אני עליון" שאליו היא שואפת, הרי שדיוקנה שלה מופיע כפי שראתה את עצמה אז בנעוריה.
בסדרת התצריבים שהפכו לספר אמן, "המורה אביגיל", שחל משחזרת זיכרונות ילדות, את דמות המחנכת מכיתה ג' בבית הספר אוליפנט בתל אביב, מין גרייס קלי, שאותה היא העריצה בגלל אישיותה והופעתה המהודרת, על המלתחה העשירה והאביזרים שנלוו אליה. כמי שגדלה בבית שדגל בצניעות וראה בכל אלה סממנים בורגניים, שחל הייתה מחכה כל בוקר לראות מה תלבש המורה היום. היא בוחנת אותה דרך היבטים שונים, החל מהדמות עצמה ותנוחותיה השונות, דרך מלבושיה, וכלה באביזרים נשיים, כגון "שמלה מתנפנפת עם תחתיות שלוש שכבות", חצאיות צרות עם שסע מאחור, סרטים וקישוטים שונים, נעלי עקב - בדרך כלל נעלי סטילטו ועוד. לדבריה, "פריטי הלבוש שאני מציירת אינם שלי: השמלות הן אלה שבהן חשקתי פעם, הנעלים הן אלה שלא נעלתי. הם בגדר דיוקן עצמי, פרידה מפנטזיה, מהדברים שעליהם ויתרתי, או שכבר לא אגיע אליהם".

מקורות לעיון:

1. אירית לוין (אוצרת), חגית שחל גרייס קלי מרחוב אוליפנט, גלריה משרד בתל אביב, דצמבר 2014-ינואר 2015. התערוכה נסגרת ב-29.1 וקיר האמן במקום לאמנות יורד ב-1.1.
2. רות מרקוס, "הרקע הפראי של חגית שחל" - http://erev-rav.com/archives/35283
3. www.hagitshahal.com








קישורים חיצוניים:

1. http://www.hagitshahal.com

כל הזכויות שמורות ללקסיקון לאמנות ישראלית ולרותי מרקוס.